להיות "עמית מבקר"

כשנפצעתי בשנת 2000 לא ידעתי מה אני הולך לעבור או איך יראו החיים שלי. הכל היה לי חדש. למרות כל התמיכה שקיבלתי ממשפחה שלי, אף אחד לא יכול היה להבין מה מתחולל לי בראש.

בזמן האשפוז שלי בבית החולים "בלינסון", לא הייתה מערכת של תמיכה למאושפז שעבר קטיעה ולא הכרתי אף קטוע שעבר את מה שאני עובר. כחצי שנה לאחר מכן, כאשר הגעתי לשיקום בתל השומר, הכרתי עוד פצועים שחלקם היו קטועים וחלקם עם פציעות אחרות שגם להם החיים נעצרו כך פתאום, אז דיברנו ושיתפנו אחד את השני על מה שעובר עלינו אבל לא ידענו מה צופן לנו העתיד, וזה אף פעם לא דובר בליווי של איש מקצוע.

גיליתי את הדברים תוך כדי תנועה. היו לי הרבה רגעי שבירה בעיקר בגלל כאבי הפאנטום שהיו כל כך בלתי נסבלים שלפעמים אמרתי לעצמי שנמאס לי ואני לא יכול לסבול יותר או הקושי עם ההתמודדות כשניסו להתאים לי פרוטזה ולא הצליחו והכאבים שליוו את ניסיונות ההתאמה שלה.

כל קטיעה היא שונה וכל התמודדות היא שונה מאדם לאדם, אבל ממפגשים עם קטועים במהלך השנים הבנתי שיש משהו שמייחד את כל הקטועים והוא שכולם מתמודדים עם כאבי הפאנטום או עם ללמוד ללכת מחדש. למדתי שיש כוח עצום בזה שעוברים ביחד את הדברים. זה עזר לי לעבור הרבה מאוד מהקשיים למרות שאף אחד לא ידע איך יראו השנים הבאות שיבואו ואם בכלל המצב ישתפר או עם אילו עוד קשיים אצטרך להתמודד.

בזמן האשפוז שלי בבלינסון מי שעזרה לי רבות ועודדה אותי הייתה דינה, האחות הראשית במחלקת טראומה, אבל היא עשתה את זה ממקום של רצון לעודד ולא ממקום טיפולי. במשך השנים צמחתי והתגברתי על הרבה מאוד קשיים,בעיקר מנטליים , למרות הקושי הפיזי וכמובן ללא פרוטזה. דינה, שליוותה את תהליך השיקום שלי וראתה את דרך ההתמודדות שלי ממש מההתחלה, הייתה מידי פעם מזמינה אותי לבית החולים כאשר הייתה נתקלת בקטוע חדש שהיה מתקשה להתמודד עם מצבו, ואני תמיד נעניתי בשמחה להזמנה וכמובן והייתי מגיע לבית החולים לבקר ולשוחח איתו.

אני תמיד מדבר בחופשיות על הקטיעה שעברתי או על ההתמודדויות איתה וזה גרם לאנשים שפגשתי בדרך, אם זה במוסך או בסופר או סתם בטיול בטבע, לדבר איתי ולציין שהם מכירים קטוע שעובר בדיוק עכשיו את השיקום הפיזי או הנפשי שלו עם הקטיעה. במקרים כאלו אני תמיד מבקש שיחברו אותי ויקשרו ביני לבין אותו קטוע, בשביל שאוכל לתת לו תמיכה ולתת לו כלים ועצות איך להתמודד קצת יותר טוב עם כל המצב. זה לא משנה מה סוג הקטיעה כי גם כאשר הקטיעה ממש זהה, התחושות של כל אחד יהיו שונות, וכל אחד חווה את המצב בצורה שונה, אבל תמיכה של מי שמבין מה עובר עליו וכבר עבר את התהליך ויצא ממנו מחוזק כמוני יכולה לעשות ולהשפיע מאוד על התהליך שאותו קטוע עובר.

לפני כשלוש שנים הכרתי את עמותת הצעד הבא – הבית של הקטועים בארץ. זוהי עמותה ללא מטרת רווח שנותנת עזרה לקטועים ומהר מאוד העמותה הפכה להיות בית והאנשים בה הפכו למשפחה השנייה שלי. זו מעטפת שנותנת המון: מחוגים כמו רכיבה על אופניים, טיפוס על קירות, גלישה ועוד, ובנוסף יש בא גם פעילות שנקראת "עמית מבקר" - אנשים שחברים בעמותה והם קטועים "ותיקים", מגיעים לבקר קטועים שבדיוק עוברים את התהליך שלהם אחרי הקטיעה. היה לי ברור ומובן מאליו שאני אקח חלק בפעילות הזו ואהיה "עמית מבקר". חבריי ואני עברנו הכשרה איך מגיעים לאדם שהוא קטוע חדש. הוסבר לנו שהתפקיד שלנו הוא להיות חבר שמלווה את הקטוע, להיות לו ולבני משפחתו אוזן קשבת, להסיר חששות שמלוות את הקטוע בעולם החדש והלא מוכר הזה, וגם לתת לו מידע ראשוני בעזרת מערך ייעוץ העומד לרשותו בעמותת "הצעד הבא". ההתנדבות ממלאת אותי בהרבה אנרגיה. מעבר לעזרה לאדם שחווה את מה שאני חוויתי בעצמי לפני שנים, ההתנדבות גם גרמה לי לשנות את כל אורח החיים שלי ולעבור מעבודה בהייטק לעבודה עם אנשים ולתת מעצמי בשביל שכולנו נהיה במקום טוב יותר.

מבחינתי זו השליחות שלי והמתנה שלי לעולם - לתת מעצמי בשביל אנשים קטועים. ואם הצלחתי להרים אדם אחד ולגרום לו לראות את החיים טוב יותר אז עשיתי את עבודתי נאמנה.